ד"ש מפרשת תצא 🎁
החתונה היתה נהדרת. העולם כולו עצר את נשימתו. החתן והכלה הסתכלו אחד לשניה בעיניים, ונתנו זה לזו את עצמם.
זו היתה *החתונה המלכותית*, הקב"ה ועם ישראל, "ביום חתונתו, זה מתן תורה".
אבל בהמשך... החיים המשותפים מלאי אתגרים ואכזבות, מוססו את חווית ה"ביחד". רגשות כאובים תפסו את המקום, ו... הגט הגיע.
הרבה דמעות נשפכו. ובתשעה באב, בית האהבה המיוחד לחתן ולכלה נשרף, ואנחנו גורשנו לארצות אויב.
ביום אחרי הגט, ה"חתן" מלמעלה מתקשר, הלו חביבה, מה קורה?! מה עם תפילין, שבת, מקווה...
ואז, "תשובה ניצחת השיבה כנסת ישראל לנביא.. "אשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום"?! די, אנחנו גרושים!
לשקם שוב את מערכת היחסים?! זו בעיה. כי גרושה שנישאה בשנית, שוב "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה".
ובגלות, אחרי כל התיזוזים, אחרי ש"הייתה לאיש אחר", חיבור עם תרבויות זרות. איך אפשר לחזור ל"בעל הראשון"?!
אבל רבותי, *ה-ג-ט פ-ס-ו-ל!*
ההלכה קובעת שגט צריך *לצאת* מרשות הבעל לרשות האשה. וכאן, אי אפשר לצאת מרשות ה', כי "מלא כל הארץ כבודו".
ברובד החיצוני אפשר להרגיש שיש מקום, חלילה, שה' לא נמצא. שם אפשר להפרד.
אבל בלב בפנים, בכל מקום ובכל זמן החתן והכלה הולכים יחד *מחוברים*. שם *הגט פסול.*
וכך אומר הקב"ה, "איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"?! לא גירשתי! אין גט! לא צריך לחזור *כי לא נפרדנו*!!
מעניין מאוד! דווקא הגלות, הניסיון להיפרד, מציף, הפוך על הפוך, שהקשר ה' עם ישראל הוא נצחי. אנחנו קשורים לָעַד.
ברוח זו, הסיום של מסכת *גיטין* הוא, "והיא חברתך ואשת בריתך". תמיד יהודי.
(מעובד מלקו"ש חלק ט' שיחה ב') שבת שלום שמחה ומבורכת 🤗🍷💐